ראיון עם אודי קלינסקי – ‘דבש מר’

אודי הוא במאי ומפיק דוקומנטרי ישראלי, מוכר ומוערך ‏[“הגלצניקים” (סדרת טלוויזיה), שושלת פיין (2019)].
סרטו החדש “דבש מר” זכה לציון לשבח בפסטיבל חיפה האחרון.
את השיחה אני פותחת בשאלה צפויה פחות: “כמה זה קשוח לצלם סרט ברמת הגולן“?
“קשוח, למרות שאני מתגורר בצפת זה עדיין שעה נסיעה לכל כיוון”.

למרות  המגורים בגליל “יש לך סלנג תל אביבי משהו”… כמה זמן הנך מתגורר שם?
אודי משתף אותי בחוויה חלומית שהתגלתה כנקודת מפנה בחייו:
“קיץ של שנות ה 60, בימים ההם לא היו נוסעים לחו”ל, היה חם ולא היו מזגנים, על כן הוריי, מדי שנה בשנה,
היו לוקחים אותנו לצפת, עיר בגובה של 800 מטר, מלאה בתאנים בשיא בשלותם.
רק היינו יורדים מהרכב והריאות היו מתמלאות באוויר זך, צח ומבושם בריחות של תאנים.
האוויר שם היה ממלא אותי במין שמחה כזו. שמחת קיום.
הקולנוע הדוקומנטרי הקלאסי מהותו קודם כל להתבונן ואני חושב שיש בזה משהו מן הנוודות.
גם אם אתה גר בדירה בתל-אביב אתה נוסע כל פעם למקומות אחרים, פוגש אנשים שונים, עושה סרטים על נושאים מגוונים..
זו לא עבודה קבועה, לכן, לאחר שנים רבות וארוכות של מגורים במרכז, רציתי לערוך שינוי.
תצרף לזה גם את הסקרנות שלי לחקור דברים חדשים, תופעות, אנשים וסיפורים.
מאוד עניין אותי לצאת לדרך חדשה ולעשות במקום ההוא סרטים.
אין גבול ליכולותיה של הארץ והמדינה שלנו להעשיר אותנו ולגרום לנו להיות עמוקים יותר.
ומכל אפשרויות המגורים, באמת צפת, בזכות זיכרונותיי, הייתה עבורי האופציה הראשונה למקום מגורים חדש.
כיום אני חי בעיר למעלה מ11 שנים”.

בתור יוצר, האם אתה מרגיש שהיצירה שלך השתנתה בעקבות המעבר?
“האדם הוא תבנית נוף מולדתו”, נתחיל בזה שאיפה במרכז הייתה לי בכלל גישה לנושאים כאלו?
והנה כאן עשיתי סרט על מכוורות, חקלאים ועוד… סרטים שפעם לא יכולתי אפילו לחשוב עליהם.
מגיעות אלי פניות לעשות סרטים במרכז על כל מיני נושאים אבל זה לא מעניין אותי,
כי אני מרגיש מחויבות לנופים האלה שמולי, של רמת הגולן, של העמק מתחתיי וצפת שמסביבי.
הרי לקולנוע תיעודי יש את הכח אולי הכמעט בלעדי לבצע הנצחה של החיים ברמות מוטרפות, מי ינציח את היופי הזה…?”

אז לדעתך יצירה של יוצר קולנוע דוקומנטרי מהגליל שונה מיצירה של יוצר קולנוע דוקומנטרי מהמרכז?
“אי אפשר להעלות על הדעת שהסביבה הגיאוגרפית והאנושית שעוטפת אותך לא תשפיע עליך כבן-אדם.
דוקומנטריסט מביא את כל כולו ליצירתו ואם עצמך כאן, שונה מעצמך שם, אז בהחלט יש הבדל.
אני אישית עברתי כאן בצפת שינוי.
בתל אביב חייתי בקרב חילונים ופה נפגשתי עם אנשים דתיים וחרדים והתעשרתי כל כך ועדיין מתעשר מהחוויה.
פתאום לא רק לשמוע עליהם, אלה באמת להכיר ולהתחבר, לפתוח את הראש בפני צורת חיים וחשיבה אחרת.
אין גבול לכמה שאתה יכול ללמוד דרך המקום שאתה חי בו.
קולנוע בשבילי זה דרך לנסות להבין את החיים.
אני רוצה לצטט את מארק שאגאל בעת ביקורו בארץ בשנות ה30 (בתרגום לעברית):
“האוויר של ארץ ישראל עושה את האדם לחכם יותר”.
אני לא הבנתי איך בשהות כה קצרה בארצנו הוא הגיע למסקנה שכזו עד שלא מזמן קראתי בספר של הרב חיים ויטאל,
אחד מחכמי הקבלה, שאמר, ממש מכאן, מצפת, שהאוויר של ארץ ישראל מחכים.
אני חושב שככל שאתה נהיה אדם פחות חומרי ויותר רוחני, כל תפיסת העולם שלך משתנה וזה סופר משפיע על היצירתיות,
האיכויות והיכולות שלך.
מה שבטוח, על עצמי אני יכול להעיד, שהמעבר לפריפריה, החיים הרגועים והנינוחים יותר, עם המרחב והמקום לנשום,
בהחלט שידרגו אותי כאדם וזה בא לביטוי גם ביצירה”.

תספר לנו על תהליך היצירה של סרטך “דבש מר“
“בסרט “דבש מר” ניסיתי לזקק את החוויה הזו של האדם שצריך להתמודד עם איתני הטבע.
אדם המנסה להוציא את לחמו, ממש כמו הקללה המקראית “בזעת אפיך תאכל לחם”.
רציתי לספר לצופים סיפור אומנותי, שישבו מול המסך ויוכלו ממש להרגיש את הסרט כיצירה וכחוויה עצמית.
ברוך ה’, סינמטק תל אביב מבקש להקרין את הסרט באולמות הקולנוע שלו (‘שייפתחו בקרוב בימינו’ מאחל אודי בכל ליבו),
זה אומר שאנשים שחיים במרכז יבואו לשם, יצפו, והם כבר לא יהיו בעיר מגוריהם.
הם יגלשו לתוך עולם אחר לגמרי.
הסרט הזה מביא אותם לחיות לשעה את חייו של מגדל דבורים מרמת הגולן ומעביר מסר אקולוגי משמעותי מאוד.
הסרט מעניק בעוצמה רכה חוויה גיאוגרפית, אמונית ומשפחתית כאחד.
תסכימי איתי שזוג צעיר, שמחליט מרצונו החופשי לחיות ברמת הגולן ולהתפרנס מחקלאות זה לא משהו שכיח
ואפילו יש בזה מן ההרואיות.
הצופים יחוו את הטוב של החיים ואת הפחות טוב שלהם”.

ולשאלת השאלות, מצליחים להתפרנס בכבוד מיצירה דוקומנטרית?
הוא מהסס קמעה לפני שמגיב בכנות:
“כן, וזו בחירה קשה.
זוהי פרנסה לא פשוטה כלל ועיקר, עם הרבה מאוד סיכונים ששום דבר לא מובטח בה.
אני מאמין בעצמי אבל לא רק בכוחי ועוצם ידי.
אני מאמין שכשאלוקים נותן לך יכולת מסוימת, הוא גם נותן לך את הכוחות והכלים לממש אותה,
אז פשוט אין בי פחד ואין לי שום דבר חוץ מעשיית סרטים כדי שיהיה לי אוכל ואיך לשלם את החשבונות”.

זה מזכיר קצת את העבודה של חקלאי. אתה תלוי “בגשם“…
“נכון מאוד. ואולי זה נשמע קצת משוגע, אבל אני אוהב את זה ששום דבר לא מובטח ואני צריך להיאבק על ההצלחה שלי.
את יודעת למה? כי זה מחדד ומכריח אותי להיות טוב יותר, שירצו את הסרטים שלי, שיצפו בהם, שיתמכו בהם.
אגב עבודת חקלאי, אני חושב שבמאי שעושה סרט שמתבונן החוצה, יכול לספר על עצמו
לא פחות מאשר כשהוא עושה דוקו על עצמו”.

מכל הסרטים הרבים שיצרת, קיימת יצירה שאהובה עליך במיוחד?
“את היצירות שנושאות אופי יותר פיוטי-קולנועי.
אני מרגיש חיבור לקולנוע שיש לו ערכים, מידע ומסר אבל שהוא קודם כל אומנות.
את לא תחייבי אותי לומר שם ספציפי נכון?”

סרטים מהז’אנר שאתה אוהב ליצור, אוהבים קהל יעד מצומצם מאוד מהאוכלוסייה, לא פחדת שלא יתחברו לסרט?
“עשיתי פעם פרויקט עם ערוץ 4 הבריטי ושמעתי אותם אומרים דבר מעניין מאוד,
שביום שבו הם יעברו את ה 8.5 אחוזי רייטינג (לא זוכר בדיוק את המספר אבל אחוז נמוך מאוד) הם יידעו שנכשלו.
הם לא רוצים לפנות לכולם. הם רוצים לתת את המזון הרוחני לאלה שמעוניינים בזה ורוצים את זה.
הרוב יסתפקו במשחק כדורגל או באח הגדול,
אבל יש כמה אלפים שצריכים את סגנון הסרטים הזה ועבורם נעשה כל המאמץ.
זה שלא כולם יוכלו למצוא עניין בסרטי דוקו אינה סיבה לא ליוצרם, מספיק שישנו אדם אחד הזקוק לכך
על מנת שהסרט יהפוך ללגיטימי.
קשה מאוד למצוא שוברי קופות של קולנוע דוקומנטרי כמו באטמן או סרטים מהסוג הזה.
פונים כאן לקהל יעד אחר שהוא מלכתחילה מצומצם יותר והתחום שמעניין אותי במיוחד,
כאמור קולנוע אומנותי, מצומצם עוד יותר, אך לא פחות חשוב.
זה לא אומר כמובן שהקהל שלי יתחבר לסרט באופן אוטומטי, אצטרך להתאמץ מאוד.
כל סרט הוא הרפתקה ואתה בעצמך לא יכול לדעת איך הוא יצא.
לסיכום, תמיד קיימת השאלה ולצידה החשש האם יאהבו את הסרט שלי? האם הוא יהיה מעניין והאם השאיפות האומנותיות יעלו יפה?
אך כל זאת לא ברמה של פחד מרתיע אלא ברמה של דרבון ליצור את זה טוב, חזק ומושך יותר.”

כל במאי דוקו יודע שאחד המפתחות העיקריים להצלחת הסרט הוא חיבור טוב בין הבמאי לגיבורי הסרט.
בסרט ‘דבש מר’ אנו נחשפים לפתיחות ושיתוף פעולה מלא של יוסף וורד במהלך צילומי הסרט, מה הסוד שלך בנושא?
“תראי, אני מאמין שהשאיפה ביצירת סרט דוקומנטרי, הינה להפוך להיות זבוב על הקיר.
מצד אחד אני חי את החיים האלה של מלחמת הדבורים עם גיבוריהם האנושיים ומצד שני אני לא מתערב
ולא עושה שום מעשה שישנה או ישפיע על המציאות.
הקושי כאן מתרחש כשאתה חייב להיות מעורב לגמרי במה שקורה
אחרת לא תדע מתי ומה לצלם או איך לספר את הסיפור, אבל אתה גם חייב להישאר אאוטסיידר מוחלט.
זה נורא מוזר. סוג של סתירה והתנגשות פנימית.
להיות מעורב בלי להתערב, זה נשמע כמעט בלתי אפשרי אבל זה עובד אצלי עד כדי מצב אפילו של זרות מסוימת
ביני לבין נושאי התיעוד, לא זרות צורמת או מפריעה כמובן.
זה נורא ואיום להיות תקוע בבית כשהזוג מכין ארוחת ערב אישית כשאין בינכם קשר.
ישנו ציטוט נפלא של דוד פרלוב, יוצר שאם יש מישהו שאני שואף להתקרב אליו ברמת העשייה הדוקומנטרית זה הוא.
ביצירת המופת שלו “היומנים”, ישנה סצנה הנפתחת בארוחת ערב של פרלוב עם בנותיו ואשתו,
כשכיסאו נשאר ריק וצלחתו מלאה ומיותמת הוא שואל את עצמו תוך כדי צילום “לצלם את המרק או לאכול את המרק?”,
וזה בעיניי כל הסיפור.
לחגוג את החיים או לוותר במודע על להיות חלק מהם, כדי לצלם אותם”.

את הסרט יצרת יחד עם רויטל אשתך וכמו שאנחנו יודעים זוגיות היא עבודה לכל דבר ועניין,  קל וחומר שעובדים יחד על סרט, האם היה מחיר זוגי ששילמתם על זה?
“ככל שיותר טוב, ככה מסתתר קושי יותר גדול.
ישנם לחצים משותפים וכמו שדיברנו מקודם על הקושי במקצוע הזה כמקור פרנסה ובמיוחד כשבן הזוג שלך מתפרנס מאותו תחום, ולא עובד בעבודה מסודרת עם משכורת חודשית.
בנוסף זה לא כמו שאתה בא ליום צילום או לחדר עריכה וחוזר לחיים שמחוץ לסרט.
הסרט חודר לארוחות, לטיולים ולתוך הלילה,
אבל לחיות את הסרט יחד עם אשתי זו מתנה אדירה שעולה על כל החסרונות בוודאות.
רויטל יוצרת מופלאה עם ראש כל כך מיוחד ולמדתי ממנה המון.
זוהי פריווילגיה אחת גדולה עבורי, לא סתם לעבוד על הסרט לבד.
זו חוויה מיוחדת שצריך לדעת לנהל אותה כי כאמור, עשיית סרטים זה עניין סוחף מאוד מאוד.

ואז אודי מתחיל לצחוק… ואני מסתקרנת…

“הזמן היחיד שאנחנו לא עובדים על הסרט זה בשבת”

ואז יש לכם על מה לדבר?
“ועוד איך יש!! אבל אתה בשוונג וכל כך רוצה לדבר על הסרט ולשאול עוד משהו וזה אסור.
לעבוד בשבת זה משהו שאנחנו לא מוכנים לעשות גם אם יתהפך העולם.
מעבר לעניין הדתי, שבת הינה בין החוקים החברתיים הכי ראשוניים שאפשר למצוא.
זו שפיות וזו ברכה לפנות את הראש, יום אחד, לדברים אחרים, עד שיוצאת שבת ומתחילה ההסתערות מחדש.

יש לך טיפ ליצירה זוגית?
שבת, פשוט להפסיק.
על השאר נאמר אין חכם כבעל ניסיון.
עם הזמן רוכשים את הכלים לעדן ולשלוט על עצמך יותר, למתן כעסים הדדים במהלך העבודה,
מה שתמיד קורה ביצירה שזה דבר נורא אינדיבידואלי ואישי.
כשיוצרים בזוג מן הסתם נוצרים חיכוכים כי אני יודע מה אני רוצה לעשות וברגע שהיא רואה זאת אחרת,
נוצר מתח ונולד לו קונפליקט.
ככל שאתה מנוסה ובוגר יותר, אתה לומד להתייחס בצורה אפקטיבית למצבים הללו,
לצאת מהם מהר יותר או אפילו להימנע מלכתחילה להגיע לשם.
עבודה על המידות. זה כל כך חשוב וזה דורש זמן.

לסיום, נשמח שתשתף אותנו בחלום שלך.
אני אוהב שדברים הופכים למעשים ולמציאות, לכן אני קודם כל מנסה לממש את החלום שלי.
את חזוני אפשר לראות מתוך פעולותיי וזה לא עובד הפוך.
אם כבר מדברים על חזון, אני רוצה לציין את מירי רגב, שרת התרבות הקודמת,
שהיה לה גם את החלום וגם את האומץ להקים את הקרנות בפריפריות ולהקצות להן תקציבים.
אני מעריך אותה על זה, מאוד.
את אחד החלומות שלי שכבר מימשתי, לעשות סרטים כאן – בגליל, עשיתי תודות לפרויקט הקולנוע הגלילי
שזה דבר נפלא ומרגש שקרה.
החלום שלי לראות פה עוד קולנוענים.
עוד אנשים שמתגברים על המקובעות ובאים לחיות כאן באחד הקיבוצים או המושבים, ברחבות, עם איכות חיים,
חצר ענקית ובית גדול.
שהילדים שלהם לא יראו רק כבישים ומכוניות יום-יום, הם יצאו מהבית ויראו טבע ומרחבים,
יראו את כל ציפורי העולם נודדות מעל ראשם בסתיו ובאביב.
למה למנוע מעצמך וממשפחתך חוויה שכזו?
דוקומנטריסט בהגדרה לא יכול להיות מקובע.
וכמובן לא רק לדוקומנטריסטים מומלץ לבוא לגליל אלא לכל אדם באשר הוא.
לא חייב להפוך את זה להחלטות קרדינליות לכל החיים, אפשר לבוא ולהגיד ‘יאללה רק ל 4-5 שנים’,
הם כבר יישארו כאן מעצמם…
זה פשוט בעיניי אסון וסכנה גדולה שרוב רובו של עם-ישראל יושב בין גדרה לחדרה.
ישנם חבלי ארץ שלמים ושוממים בדרום ובצפון.
בואו לכאן, תחקרו את המקום, תצרו סרטים.
חותם בתקווה ותפילה, שיוקצו יותר תקציבים לקרנות האזוריות, ושכל המוסד הזה יצמח ויתמקצע,
כי בלי קרנות אזוריות אין וגם לא יהיה קולנוע דוקומנטרי משמעותי בפריפריה.
אודי קלינסקי, תודה רבה!