ראיון עם יעל קיפר – ‘שלושה יוסי’

יעל היא בימאית, תסריטאית ומפיקה של הסרטים ‘שלושה יוסי’, ו’דיוקן’, ומייסדת של פרויקט ‘כנפיים’ לפיתוח והפקת סרטי תעודה 

ליוצרים מתחילים מהגליל.

כתב וערך: אבי טאוב.

נמשכתי לפיגוע בדיזינגוף

פעם, זה היה אחרי שלמדתי קולנוע, ישבתי לי בתל אביב וכתבתי. אני זוכרת את הרגע הזה כי הוא התרחש בדיוק בדיוק בזמן שבו התפוצץ מחבל מתאבד בפיגוע בדיזינגוף סנטר. כל הלילה לא ישנתי ורק הקשבתי לרדיו. שֵׁם אחד, שעלה בין שמות הפצועים, משך אותי – מיטל וקס בת 27. היא נפצעה אנושות ואחיה נהרג בפיגוע. לא ידעתי למה אבל נמשכתי אליה. 

מה משך אותי אליה? אתה שואל שאלות שאין עליהן תשובה. זה כמו שהלכתי ללמוד קולנוע ולא היה לי מושג למה. לא ידעתי יותר מדי על קולנוע, רק רציתי משהו שעוסק באומנות. רציתי לכתוב תסריטים, ולהתעסק בתחום העלילתי. בפרט אין לי מושג למה הלכתי לדוקו. דוקו לא היה משהו שהייתי מודעת אליו אז. 

נסעתי לתל השומר וחיפשתי אותה במחלקת כוויות. אני פחדנית נוראית. אני מסתובבת שם ואין לי מושג מה אני עושה. המסדרון היה ארוך ונוראי, כולם שם פגועים בצורה לא פשוטה, וכשהגעתי אליה מיד נוצר ביננו קשר עמוק. כשיצאתי מהבית החולים שמתי לב שאני מצויה במצב של התרוממות רוח ושפוך לי על הפנים חיוך לא מוסבר. זה היה אבסורד, אבל אני באתי אליה כדי לחזק אותה ובסופו של דבר היא חיזקה אותי. מאז התחלתי לתעד אותה עד שהיא השתחררה. כל זה היה מזמן, אני הייתי בת 21 והיום אני בת 52. ככה גיליתי את הדוקו. 

דוקו זה מערכת יחסים

הדוקו הראשון, הביא איתו הבנה עמוקה: הבנתי שיש משהו שנוצר ביני לבין האנשים שאני בוחרת לצלם, גם אם זה משהו שהוא באמת מאוד לא קל. בשנים האחרונות זה הלך ונהיה יותר ויותר קשה, אבל מצד שני, זה משהו שהוא חשוב כל כך. דוקו הוא דבר חשוב. פשוט פשוט, בלי שום ציניות ובלי רעש מסביב. זה פשוט חשוב וזה פשוט חשוב לי. זה ממלא אותי. אלו מערכות יחסים שהן מאוד משמעותיות שמאפשרות לי לקבל המון מאנשים וגם לתת הרבה מעבר לדוקו עצמו. 

אני לא יודעת איך היו נראים החיים שלי ושל רונן שאיתי בלי כל האנשים שפגשתי. האנשים שנלחמו במרד גטו ורשה, המפקד של האוניה אקסודוס “אייק” (יצחק אהרונוביץ’), מרדכי רוזמן שהיה מנהיג המעפילים, גיבורות הסרט סופר ווימן, קופאיות בסופר מרקט בתל אביב ו’אמא ילדה’, שזה על נשים שחותנו בגיל צעיר. 

אני מאוהבת באנשים שלי, דוקו הוא דרך חיים

אני מאוהבת באנשים שלי. אני עושה רק על אנשים שאני חושבת שאני מסוגלת לספר החוצה את העוצמה שלהם, את מה שלא רואים. אני מנסה ליצור איתם חיבור אמיתי. דרך האהבה והערכה שלנו כלפיהם אנחנו יכולים להוציא אותם החוצה ולהראות אותם דרך העיניים שלנו. אני מספרת לך עליהם ותוך כדי מסתכלת על כולם בנשימה אחת. כל אלה מרכיבים את החיים שלנו, שלי ושל רונן. החיים שלי מורכבים מקוביות על גבי קוביות. קוביות כאלה, דחוסות בהרבה תוכן והרבה רגש. 

איך זה מרגיש? זה מחייב מאוד. אתה לא חי רק את החיים שלך ואת הילדים שלך והקריירה שלך. אתה אחראי וחי חיים של אנשים אחרים. אתה אחראי למה שקורה בחיים שלהם. מה שקורה בחיים שלהם נחשף על ידך ואתה צריך לחשוב מה לחשוף ומה לשמור. אני לא מאמינה בעקרון של לחשוף הכל בכל מחיר. אני מאמינה שזה יהיה דואלי. אם אחת הגיבורות שלי התקשרה אלי אתמול בשתיים עשרה בלילה ומספרת לי שהיא בבעיה מאוד גדולה אני צריכה להיות שם בשבילה. כמו שהיא נותנת את עצמה אליי, אני חייבת לה. אלו הנושאים שאנחנו מתעסקים איתם. זו חוויה מדהימה ומחזקת וזה גם קשה.

קולנוע בתל אביב וקולנוע בגליל

יש לי המון מה להגיד על זה. אני ורונן חיינו בתל אביב 25 שנה. כיום אנחנו גרים במצפה חרשים, שזה ליד מעלות בגליל העליון. מאז שעברנו לכאן, כמעט כל סרט שעשינו קשור למקום שאנחנו גרים. (ברקע נביחות רמות של כלבים. אתה שומע? התנים מגיעים, אתה שומע? ככה זה בגליל.) הכל קשור לגליל. יש פה עושר אנושי ותרבותי. 

הנה כמה דוגמאות: עשינו סרט בשם ‘מאה אחוז’ על בית ג’אן והבית ספר שיש שם, שיש בו 100% זכאות לבגרות. עשינו סרט בשם ‘ארץ אהובה שלי’ המתרחש בעיר מעלות, על צד”לניקיות שעברו לכאן בגיל 5, חבורה של “קוקים”, עולים מהודו ועולה מרוסיה. הסרט מלווה בטקסט של הסופרת שרה שילה (‘שום גמדים לא יבואו’). 

מה היה כשהייתי בתל אביב? כשגרתי בתל אביב עסקתי לא ב’תל אביב’ אלא בנושאים אחרים שעניינו אותי, שהם לא קרו דווקא בתוך תל אביב, אבל כאן, בגליל, יש עושר תרבותי. יש פה יהודים, מוסלמים ודרוזים, דתיים וחילונים, עולים וותיקים וצעירים וקשישים. יש פה המון אנשים שכל אחד הוא אחר ושונה והכל יוצר גיוון גדול מאוד. אנשים בגליל מעניינים מאוד, וההרכב שלהם יחד מעניין ומיוחד. אתה נוסע ברחבי הגליל, וכל הזמן זה משתנה. אתה לא נשאר במקום אחד. גם אתה כל הזמן משתנה. 

גם תל אביב מורכבת. גם בתל אביב יש גם וגם וגם, אבל בתל אביב המון אנשים מסקרים ומצלמים את זה. אלו סיפורים מוכרים. כולם ראו את זה וכולם מדברים על זה. בגליל אין המון אנשים שיוצרים, והכל פתוח, המון דברים שלא נגעו בהם ולא חשפו אותם. יש המון מה להכיר. המון דברים חדשים שאנחנו נוגעים בהם כאן בצורה אחרת. 

יש קשיים בגליל. אני חושבת שיותר קשה להתחיל פה. כשעברנו לפה היו מאחורינו כמה סרטים, אבל תכלס זה לא משנה. אם אתה מוצא את הרעיונות שלך בסביבה שבה אתה פועל, מגיש את זה לערוצי השידור ופועל מול קרנות, זה פחות או יותר אותו מסלול, אבל כאן יהיו לך תחומים שלא חקרו. 

היתרון שלנו, זה אני ורונן. אנחנו צוות שעושה כמעט הכל בעצמו. רונן מצלם ומביים ואני מפיקה ומביימת. יש לנו ציוד מעולה. בנינו לעצמנו עצמאות מאוד גדולה. השתדלנו להיות שניים שעושים הכל. עורך איתנו תור בן מיור. הוא עורך את רוב הסרטים שלנו. תור, שעורך לנו, אנחנו בכזה קשר חזק, אנחנו עובדים ביחד כל כך הרבה שנים ומכירים כל כך טוב. הוא לעיתים בא לערוך איתנו בחרשים, וזה לערוך באווירת טבע טובה. לערוך בגליל זה ממש מדהים. 

שלושה יוסי ואלירן שלא יוצא מהראש

מה הסיפור עם ‘שלושה יוסי’? לפני 24 שנים עשיתי סרט עם העיתונאית עינת פישביין והצלם עודד קמחי שנקרא ‘שני יוסי’. תיארנו קבוצה של אנשים שגרים בבניין נטוש ביפו, שרובן היו נשים, אימהות חד הוריות, אבל היה שם גם את יוסי בן ברוך שגר שם כאבא חד הורי. הוא התגרש, גם שילם מזונות וגם התגלגל למצב הזה. התחלנו לעקוב אחרי הסיפור שלהם, אבל כשהסרט הסתיים התנתק הקשר ולא ידעתי מה עלה בגורלם. 

לפני 5 שנים התקשרה אלי עובדת סוציאלית מהכלא ואמרה שאחד הבנים של יוסי בן ברוך נמצא שם, והוא מבקש להקרין את הסרט שעשיתי עליו. העובדת הסוציאלית לא הסכימה לגלות לי מי הבן. זה גרם לי לרצות עוד יותר לגלות מה עלה בגורלם. כל השנים אני חשבתי עליהם, אבל פתאום זה התעורר עוד יותר. 

הראשון שחיפשתי היה ילד בן 12 שקוראים לו אלירן. הוא גדל בפנימייה למרות שהיה אחד הילדים של יוסי הכבאי הגרוש. הוא היה מגיע לסופי שבוע. הוא היה ילד מדהים שלא יצא לי מהראש. התחלתי לעשות עליו תחקיר ומישהו נתן לי טיפ שהוא כמו אבא שלו, כבאי שעובד במכבי אש ביפו. אני ורונן נסענו לשם ומחוץ לשער עמד בחור כבאי שניכש עשבים שאלתי אותו אם אלירן בן ברוך נמצא שם. הוא הסתכל עלי וראיתי שזה הילד. זה היה ממש מטורף, מפגש אחרי 24 שנה. אלירן הוביל אותנו אל אבא שלו ואל האחים שלו וככה זה התגלגל. 

לצערנו ראינו שהחיים שלהם נהיו עוד יותר קשים מאשר לפני 24 שנים, ולמרות שהם קיבלו דירות מהדיור הציבורי הם עדיין נקלעו לקשיים גדולים מאוד. הם גדלו להיות ילדים בלי גב כלכלי וגב הורי, ואף אחד מהם לא הצליח לצאת מהגורל ומדרך החיים הזו שנכפתה עליו בילדותו. היה קשה מאוד לראות את זה, אבל הם אנשים מדהימים וכל אחד מהם הוא פוטנציאל עצום. אני נורא שמחה שמצאתי אותם. 

זה מדהים כמה שהחיים שלנו עמוסים ומלאים בחיים של אחרים, אבל זה קשה, כי אין רגע ואין מנוחה. זה קורה כי אני לא מוותרת על אף אחד מהם. לפעמים אתה חושב שיש אנשים שיש להם יותר שקט נפשי, זה בטח כיף. אני לא מכירה את זה.

דיוקן

הסרט ‘דיוקן’, שיוצא לאור בתמיכת קרן רבינוביץ הגלילית, הוא התחיל מאשה שפגשתי. היא למדה אצלנו בפרויקט ‘כנפיים’ במעלות תרשיחא, וסיפרה איך בעלה מכה אותה ומתעלל בה כבר שנים רבות. את הסרט במסגרת הסדנא היא רצתה לעשות על עצמה. אנחנו נקשרנו אליה מאוד, והתחברנו לתהליך שהיא עברה מאישה מאוד מוכה לאישה שמנסה לראשונה לגלות את אישיותה ולבטא את עצמה. 

התחלנו לצלם אותה לסרט ארוך, וביחד איתה הרחבנו את זה גם לגיבורות נוספות, שכל אחת מהן יותר אמיצה מהשנייה. זה סרט שייחשף ב’כאן 11′ ביום שמציינים את מחאת האלימות כנגד נשים, והוא יוקרן גם בפסטיבל חיפה. אני מקווה שהסרט הזה יצליח לעורר שינוי. 

מה כל כך מיוחד בו? מה שמיוחד זה שהסרט מראה לא רק את המחדלים מסביב אלא גם את ההתמודדות בזמן אמת. יש בסרט תיעוד בזמן אמת של הרגעים שבהן נשים מתמודדות עם האלימות, ועם המחדלים שקורים בבתי משפט ובמשטרה, ודברים שקורים בתוך החברות עצמן, שפוגעות בנשים בגלל קודים חברתיים מסוימים. למשל, זה שאסור לאשה גרושה לצאת החוצה ולהתנהג רגיל, שאסור לאמא להתערב בחיים של הבת שלה, והיא צריכה ‘לשמור מרחק’ ואז היא נפגעת בלי יכולת לשתף את אמא שלה. ועוד משהו, הנשים לא רק מפנות את האשמה החוצה אלא גם פנימה: כל חברה – עם הדברים שהיא צריכה לתקן כדי לדאוג לנשים הללו. 

כנפיים ליוצרי קולנוע בגליל

אני ורונן יזמנו את פרויקט ‘כנפיים’ יחד עם מרכז אומנויות במעלות, ועם פסטיבל דוקאביב גליל. בפרויקט, כל אחד מהמשתתפים יוצר סרט שעוסק במקום בו הם גר, בעבר, בהווה ובגיבורים המקומיים שסביבו, כאן בגליל. הם יוצרים סרטים לאו דווקא על החיים הביוגרפיים שלהם, אלא סרטים חברתיים מהחיים בגליל.

פרויקט ‘כנפיים’ קם לפני 10 שנים, כשעברנו לגליל, במרכז לאומנויות במעלות תרשיחא. בהתחלה הסדנא הייתה בפורמט כזה שאנשים נרשמו לקורס קולנוע, ואנחנו כיוונו אותם לעשות סרטים על המקום שבו הם גרים ולייצר סרטים חברתיים. בכל השנים הסרטים הוצגו בדוקאביב גליל. בשנה האחרונה אנחנו מקבלים תמיכה מ’קרן רבינוביץ הגלילית’, וזה מאפשר לנו לקחת אנשים על מלגות. הם באים ללמוד אצלנו קולנוע וכל אחד עושה סרט קצר. אחר כך הם עולים ליוטיוב של דוקאביב, שם אפשר לראות את כל הסרטים של כל השנים, וגם יש הקרנות במרכז לאומנויות במעלות תרשיחא. שם זו החגיגה האמיתית. האולם של 800 מקומות מפוצץ תמיד. הסרטים קשורים לכל מה שקורה במעלות תרשיחא ובגליל בכלל. אנחנו מגיעים לרמה מאוד גבוהה ומקצועית מבחינה קולנועית. זה עובד וזה מדהים. אנשים מאוד מתחברים לסרטים הללו, כי אלו סרטים של קהילה שנעשו באיכות גבוהה.

תמצא מה צריך להיוולד

אני חושבת שנוצר מצב כזה שבו אנשים חושבים, שאם הם לא גרים בתל אביב או במרכז הם מרגישים מקופחים וחסרי אמצעים. אני לא מאמינה בזה. אם אתה רוצה ליצור הגליל הוא פנינה. זה לא קשור לאיפה אתה גר, אפשר לעשות את זה בכל מקום. כמובן, עדיף שתהיה פה בחירה של אנשי צוות ואפשרויות להשכיר ציוד, לערוך ולעבוד עם צלמים וסאונדמנים. זה חסר פה וזה ברור, אבל זה אפשרי. ברגע שאתה מביא משהו מעצמך, נושא שאתה מרגיש שהוא חייב להיוולד, אתה תמצא את הדרך להיאבק עליו ולעשות אותו ולא משנה איפה אתה חי.