בין אשמה לאהבה שלא נאמרה: “ההספד” של מורן רוזנבלט מתמודד עם הרגע שבו כבר מאוחר מדי
מורן רוזנבלט, מהשחקניות הבולטות בישראל בשני העשורים האחרונים, ממשיכה להרחיב את עשייתה הקולנועית – הפעם כיוצרת מאחורי המצלמה. סרטה הקצר “ההספד”, שכתבה וביימה, מציב במרכזו סיטואציה טעונה ומוכרת: הרגע שבו נדרשים להיפרד מאדם קרוב, ולמצוא את המילים האחרונות כשכבר אין הזדמנות לתקן.
הסרט, שנוצר בתמיכת פרויקט הקולנוע הגלילי, עוקב אחר גיל, שמתמודד עם מות אמו. תקלה טכנית מעכבת את הלוויה, ובזמן הזה הוא מנסה לנסח הספד, כזה שיהיה ראוי, ואולי גם טוב לפחות כמו זה של אחיו. אך מאחורי הניסיון הזה מסתתרת התמודדות עמוקה יותר: תחושת החמצה, אשמה, והשאלה האם היה הבן שחשב או שהיה רוצה להיות.
ההשראה לסרט נולדה מתוך חוויה אישית ומחשבה רחבה יותר על יחסי הורים וילדים. רוזנבלט מתארת את הפער הבלתי ניתן לגישור כמעט בין אהבת הורה לילדו לבין היכולת של הילד להשיב לה באותה עוצמה. התחושות הללו, שהתחדדו לאחר מות אביה, מצאו את דרכן לדמות הראשית, אדם שמרגיש שלא עמד בציפיות, גם אם בפועל עשה כמיטב יכולתו.
מולו ניצבת דמות האח, שבחר בחיים קרובים ופשוטים יותר לצד האם. הפער בין האחים מדגיש את הקונפליקט: לא רק על זיכרון, אלא על עצם היכולת להיות נוכח. כאשר גיל נחשף להספד של אחיו, הוא מגלה בו עומק רגשי שמערער אותו – ומוביל אותו למעשה קיצוני: הוא גונב את ההספד ומקריא אותו כאילו היה שלו. זהו רגע דרמטי שממחיש את הצורך הנואש לומר את מה שלא נאמר בזמן.
צילום: גיא סחף
לצד הדרמה, הסרט משלב גם מבט חד ולעיתים משועשע על דינמיקות משפחתיות סביב מוות ולוויות, אלמנט שמכניס מורכבות נוספת ומאזן את הכובד הרגשי.
מאחורי הקלעים, תהליך היצירה היה אינטנסיבי לא פחות. במהלך הצילומים, שהתקיימו בבית קברות ובחדרי טהרה, הייתה רוזנבלט בחודש החמישי להריונה, פרט שממחיש את המפגש בין חיים ומוות גם מחוץ למסך. בנוסף, תהליך הכתיבה לווה באתגר מתמשך של קיצור הטקסט: ניסיונות חוזרים לצמצם את התסריט הובילו דווקא להארכתו, ורק בשלב העריכה התקבלה הגרסה הסופית.
“ההספד” כבר זכה להכרה בתעשייה, עם מועמדות לחמישיית פרסי אופיר והשתתפות בפסטיבל חיפה, וצפוי להמשיך את דרכו בפסטיבלים נוספים.
מעבר לעלילה, הסרט מעלה שאלה קשה אך אוניברסלית: מה המשמעות של אהבה שלא נאמרה בזמן? והאם בכלל ניתן לתקן כאשר כבר אין למי לומר. רוזנבלט לא מציעה תשובות חד-משמעיות, אלא מאפשרת לסיפור להישאר פתוח – כמו החיים עצמם.
זהו סרט אינטימי, מדויק ולא מתנצל, שמבקש להתבונן בכאב האנושי הפשוט ביותר ולמצוא בו אמת.