נעמי פולני (96) מביימת ריקוד ללהקת הסבתות, TATAZAZA, מרותקת לכיסא גלגלים ומכונת חמצן. כמו מלכה שירדה מכתרה, מוקפת מעריצים שזוכרים לה את חסד נעוריה, רוצה להפיק את הריקוד האחרון של חייה, משהו שיתמצת את כל הווייתה. בחודשים האחרונים היא מתכננת בעקשנות כוריאוגרפיה לקבוצת מחול של נשים מבוגרות בנות 70 ומעלה. הקושי הוא הדדי, המוגבלות הפיסית שלה מקשה עליה לבטא את הניואנסים הקטנים, וגם לבנות הלהקה קשה לעמוד בקפדנות המפורסמת של הבמאית. היא עדיין חיונית וחדה, עם תובנות מוצקות על תהילה וזיקנה. חייה קצובים, האם תספיק להשלים את משימתה? מה באמת היא רוצה להשאיר לנו אחרי לכתה?